חשיבה מזהב

תשובות מורכבות, הכוללות עידוד הילד לחשיבה וליצירתיות מפתחת מצוינות. תגובה הולמת של המבוגר לשאלות הילד יכולה לטפח מצוינות או לסגור אותה מראש.

מאת: ורד כרמל

פיתוח יכולת חשיבה עצמאית אצל ילדים הוא בעל חשיבות עצומה בבניית מארג חייהם העתידיים. פיתוח נכון ומבונה היטב מוביל לפיתוח חשיבה יצירתית ולאינטליגנציה גבוהה,  המשפיעים על בניית עתיד מוצלח ומספק בעבורם. וכל זה, מסתבר, תלוי, על פי פרופסור רוברט שטרנברג, מרצה לפסיכולוגיה ולחינוך מאוניברסיטת ייל שבניו-האבן ב: "אופן שבו אנו משיבים על שאלות ילדינו". לפי פרופסור שטרנברג אין זו אמנם תרופת פלא, אולם זו הדרך האפקטיבית ביותר. ילדים שואלים שאלות כל הזמן. הם חייבים להיות כאלו כדי להסתגל לסביבה המשתנה של חייהם. אולם כאשר הם ממשיכים לשאול שאלות, ובמיוחד שאלות טובות, אופן השבת התשובה הוא הקובע האם נעזור לילד בפיתוח חשיבה יצירתית או חלילה, נשבית אותה.

ד"ר לב ויגוצקי, חוקר חברתי, סובר כי הסקרנות שלנו מתפתחת בהתאם לחוויות ולאירועים שאנו נחשפים אליהם בסביבתנו. ד"ר פויירשטין, פסיכולוג חינוכי,  סובר שהמחנך או ההורה הם המתווכים בין הסביבה לילד באירועים המתרחשים בחיי הילד, ועל כן לומד הילד על סביבתו דרך פרשנות המבוגר. לדעת ד"ר פויירשטין, ילדים הלוקים באינטליגנציה נמוכה, הם ילדים אשר לא נחשפו די הצורך לתיווך נכון של מבוגר לאירועים שהתרחשו בסביבה שבה גדל. שיטה נכונה יכולה להביא את הילד להטמיע הבנת חוויות והתנסויות חדשות על ידי סכמות חשיבה גבוהות. סכמות החשיבה נעות בין ביטול הסקרנות הטבעית וקיבוע חשיבתי עד לפיתוח חשיבה יצירתית.

לדוגמה, בחופשת הקיץ טיילנו בשבילי הקיבוץ, שם התארחנו. חברי הקיבוץ היו כה גבוהים, עד כי הרגשנו כמו גוליבר בארץ הענקים. תגובתו של בני הייתה: "מדוע כל האנשים בקיבוץ גבוהים?"

נסקור שבע תגובות אפשריות על פי פרופסור שטרנברג.

במקרה הראשון ניתן היה לדחות את השאלה עצמה (איזו שאלה טיפשית, מאין אתה ממציא את השטויות האלה וכו'). בבסיס התגובה של המבוגר, המתווך בין הילד לסביבה, נמצא המסר : "שתוק!". כך נתפסת שאילת שאלות אצל הילד כעניין מגונה, שאינו יוצר אהדה בין המחנך לילד. כתוצאה מכך ילדים בסביבה כזו לומדים להיות "נראים, אך אינם נשמעים". למעשה, הם לומדים "לא ללמוד". כל קורא חושב לעצמו בוודאי כעת: 'אני לעולם אינני מתנהג כך'. אך שימו לב: לעתים אנו אכן עונים כך על שאלות ילדינו, כאשר אנו חוזרים עייפים מהעבודה או מפעילות אחרת. כך יוצא שילדינו יוצאים נפסדים.

במקרה השני זוכה הילד בתשובה סתמית: אמנם הילד זוכה לתשובה, אולם היא אינה מכילה תוכן, אלא נאמרת רק  לצאת ידי חובה. למשל תשובה כמו: "האנשים בקיבוץ גבוהים כי הם קיבוצניקים" היא תשובה ריקה, שאינה מכילה שום הסבר אינטליגנטי על השאלה. תשובה זו מנציחה את הבורות אצל הילד השואל.

במקרה השלישי – תשובה חסרה שמעידה על בורות. המבוגר משיב תשובה חסרה – חסרה בה אינפורמציה, או שאין היא עונה כלל על השאלה. לצערנו, דרך זו מאוד נפוצה אצל מבוגרים, מתוך חשיבה מוטעית שהילד בין כך אינו מבין ואינו מסוגל להבין את התשובה לעומק. כתוצאה מכך תופס הילד את עולם המבוגרים כמי שאינם יודעים הכול, או שאינם מוכנים ללמוד נושא חדש. מצב שבו המבוגר מודה שאינו יודע את התשובה עדיף כמובן, כיוון שבתשובה מוטעית הילד מפנים את המסר ומפרש את הסובב אותו באופן מוטעה.

במקרה שאיננו יודעים את התשובה יש לעודד את הילד להמשיך ולשאול שאלות על ידי אמירות כמו: "שאלה יפה שאלת", או "אני שמחה ששאלת על כך".

במקרה הרביעי אנו מעודדים את הילד לחפש את התשובה על השאלה דרך מקורות מוסמכים: 

עידוד הילד לחפש את התשובה באנציקלופדיה, בספרים או באינטרנט היא דרך מצוינת  לחשוף את הילד למקורות מידע. אם כן היכן הבעיה? אנו עלולים להיתקל בתהליך של יצירת תלות רק במקורות מידע מוסמכים. בנוסף, אם אנו המבוגרים מחפשים בעבור הילדים את המידע, אמנם הילד לומד שניתן לרכוש תשובה דרך מקורות מידע, אך זאת כאשר המבוגר רוכש את המידע ולא הוא. לכן עלינו לנקוט דרך של תיווך ולהראות להם את הדרך למצוא בעצמם דרך מקורות המידע.

במקרה החמישי – התחשבות בהסברים אלטרנטיביים: המבוגר המתווך מנצל את אי הוודאות של הילד ומציע לו לחפש אלטרנטיבות שונות למציאת התשובה. למשל: הילד יכול להציע שהאנשים בקיבוץ גבוהים בגלל האוכל שהם אוכלים, כתוצאה מהגנטיקה, או אולי הם מחביאים את האנשים הנמוכים, ועוד. הילד לומד בדרך זו כי אפילו שאלה פשוטה יכולה להביא אותנו לבחון תשובות תיאורטיות רבות. המבוגר יכול לעודד את הילד ליצור הסברים אלטרנטיביים מתוך עצמו; כך הוא מעודד את החשיבה היצירתית של הילד. 

במקרה השישי – מציאת הסברים אלטרנטיביים והערכה הגיונית של התוצאות: המבוגר מעודד את הילד לחפש לא רק אחר אלטרנטיבות שונות על השאלה, אלא גם לבחון אותן ולהשוות ביניהן. לדוגמה: אם נאמר שהגנטיקה אחראית לכך שהקיבוצניקים גבוהים, מה עלינו לבדוק כדי לוודא שאכן זו התשובה המתאימה? האם נאמר שהאוכל שלהם גורם להם לצמוח לגובה? נשווה בין האלטרנטיבות, ואולי נפסול את האלטרנטיבה שהם מחביאים את הנמוכים? כך עוזר המבוגר לילד ללמוד לא רק ליצור אלטרנטיבות שונות לתשובה, אלא גם לבחון אותן במבחן המציאות.

המקרה השביעי – הסברים אלטרנטיביים, הערכה הגיונית של התוצאות ועריכת ניסויים להוכחת התשובה: המבוגר מעודד את הילד לערוך ניסויים כדי להוכיח את התשובה הנכונה והמציאותית. הילד לומד לא רק לחשוב, אלא גם לבחון את היצירתיות שלו דרך הסביבה המציאותית. מובן שלא תמיד אפשר לערוך ניסויים ולבחון כל אלטרנטיבה, אולם תמיד אפשר יהיה לבחון כמה מהן. לדוגמה: אפשר לבדוק האם להורים הגבוהים בקיבוץ יש ילדים גבוהים. 

  מקרים אלו מדגימים כיצד אנו יוצאים מנקודה שבה אנו דוחים את השאלה עד לשלב שבו אנו מעודדים יצירת תשובות שונות ובחינתן בניסיון המציאות. אנו נעים בין אי לימוד כלל, דרך לימוד פסיבי, לאנליזות ולחשיבה יצירתית.

  במחקר בנושא שנעשה במשרד למחקר חינוכי האמריקני במשרד החינוך באמריקה, 

נמצא כי ילדים מחברה סוציו-אקונומית גבוהה התנסו בחשיבה יצירתית ומכירים את המקרה השביעי, וכי האינטליגנציה שלהם גבוהה יותר מילדים ממצב סוציו-אקונומי נמוך. אצל ילדים אלה יש "הרשאה לחשיבה".

  ודאי שאין לנו יכולת לנקוט תמיד את השלב השביעי, אולם עלינו להכיר באלטרנטיבה זו ולהשתמש בה ככל יכולתנו. בדרך זו יכולים מורים וגננות להגיע לתוצאות של פיתוח חשיבה יצירתית אצל הילדים ללא קשר למצב הסוציו-אקונומי שלהם. אני מאמינה כי הדרך הפשוטה ביותר לפתח את החשיבה ואת היצירתיות של ילדינו, היא להפוך את שאלות הילדים למכרה זהב של חשיבה, יצירה ולימוד.

*ורד כרמל

תואר שני בשלוב אמנויות בלמידה מטעם אוניברסיטה לסלי, מורה למוסיקה ולתנועה, מנהלת מכללת דעת ועורכת תוכן.